עדכון לקוחות | פסיקה חדשה מדלאוור – שליטת בעל מניות בהחלטות הדירקטוריון מכוח הסכם

לקוחות יקרים,

לאחרונה, ניתן פסק דין חשוב של בית המשפט של דלאוור בעניין Moelis[1] בו ביטל בית המשפט את תוקפו של הסכם בין בעלי מניות והחברה אשר הקנה לבעל מניות מסוים שליטה וזכויות וטו למעשה על כל החלטה שתובא לשולחנו של הדירקטוריון.

ביום 22 בפברואר 2024, פרסם בית המשפט של דלאוור את פסק דינו בעניין Moelis וקבע כי הסכם שמקנה לבעל מניות זכויות וטו על החלטות דירקטוריון נוגד את הוראת החוק בדלאוור המוסרת את סמכויות קבלת ההחלטות בחברה לדירקטוריון. עוד קבע בית המשפט, כי ניתן לסטות מברירת המחדל של קבלת החלטות בידי הדירקטוריון רק באמצעות התניה מפורשת על כך בתקנון החברה, אך לא בהסכם בין החברה לבעל מניות.

תיאור המקרה: בעל מניות השליטה בחברה, מספר בעלי מניות נוספים והחברה עצמה התקשרו ביניהם בהסכם, ערב הנפקת מניות החברה לציבור (IPO), אשר לפיו: (א) ההחלטות השונות המסורות לדירקטוריון (אשר פורטו בהרחבה בהסכם – לרבות הקצאת ניירות ערך, חלוקת דיבידנדים, מכירת נכסים, אשראי, מיזוגים ועוד) יהיו טעונות תחילה את הסכמתו ואישורו של בעל מניות השליטה[2]; (ב) הדירקטוריון מתחייב כלפי בעל המניות כי הוא ימליץ על מועמדים של בעל מניות השליטה לדירקטוריון ויפעל כמיטב יכולתו להביא למינויים; (ג) כל מילוי מקום שמתפנה בדירקטוריון מחייב את הסכמת בעל השליטה; (ד) בכל ועדה מוועדות הדירקטוריון ימונו חברי ועדה על דעתו של בעל השליטה, באופן שיבטיח רוב לאנשיו בוועדה (״הסכם שליטת בעל המניות״). יוער, כי דבר הסכם שליטת בעל המניות דווח לציבור במסגרת התשקיף שפרסמה החברה ערב ההנפקה.

אחד מבעלי המניות של החברה טען בבית המשפט בדלאוור לבטלותו של הסכם זה, בהיותו נוגד את הוראת סעיף 141(a) לחוק החברות של דלאוור (ה-DGCL). לפי סעיף חוק זה, החלטות החברה וניהולה מסורות בידי הדירקטוריון כל עוד לא הורה החוק או התקנון של החברה אחרת. לטענת התובע, הסכם זה הפקיע את קבלת ההחלטות מן הדירקטוריון והעבירו לידי בעל המניות באופן המנוגד לחוק. מנגד, בעל המניות והחברה טענו כי הגבלת סמכויותיו של הדירקטוריון וכוחו לקבל החלטות בחברה היא מעשה של יום יום, הבא לידי ביטוי בכל הסכם שבו מתקשרת החברה ואוסר עליה לנקוט פעולות מסוימות (דוגמת הסכמי אשראי, הסכמים עם ספקים וכיו״ב). לפיכך, לטענתם, כל הגבלה הסכמית על ברירת המחדל של קבלת החלטות בידי הדירקטוריון היא חוקית ותקפה.

בית המשפט פסק לטובת התובע ופסל את הסכם שליטת בעל המניות. בית המשפט קבע כי הדרך המשפטית היחידה להתנות על סמכות הדירקטוריון לקבל החלטות ניהוליות בחברה היא באמצעות הוראות בתקנון החברה, ולא בדרך של הסכם עם בעלי מניות. בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי ניתן להגביל את הדירקטוריון באמצעות כל הסכם. בעניין זה, בית המשפט הבחין בין הסכם חיצוני שבו מתקשרת החברה ואשר כולל הגבלות על קבלת החלטות בה, לבין הסכם פנימי (עם בעלי מניות), המכונה בפי בית המשפט internal governance arrangement. בית המשפט מדגיש, כי הסכם עם גורם חיצוני מגביל את סמכותה של החברה עצמה מלקבל החלטות (מבלי להבחין איזה דרג בחברה יקבל את ההחלטה), והסכם כאמור תקף. בשונה מכך, internal governance arrangement בין החברה לבין בעל מניות בה אינו מגביל את החברה, אלא נועד להגביל את סמכות הדירקטוריון ככזה מלקבל את ההחלטה. הסדר כאמור נוגד את הדין ולפיכך הוא בטל[3].

בית המשפט הדגיש, כי הסכמים בין בעלי מניות בדבר הפעלת זכויותיהם כבעלי מניות בחברה (דוגמת זכויות הצבעה באסיפה הכללית) הם הסכמים מקובלים ותקפים. להבדיל מכך, הסכם מול החברה, שבו מתחייב דירקטוריון להכפיף את סמכויות קבלת ההחלטה שלו ואת שיקול דעתו לאישורו של בעל מניות מסוים (דוגמת הסכם שליטת בעל המניות), אינו תקף ונוגד את הדין.

לגישתנו המשפטית, פסק דין Moelisעולה בקנה אחד גם עם הוראות חוק החברות הישראלי. סעיף 106(א) לחוק החברות, התשנ״ט-1999 (״חוק החברות״) קובע לאמור: ״דירקטור, בכשירותו ככזה, יפעיל שיקול דעת עצמאי בהצבעה בדירקטוריון, לא יהיה צד להסכם הצבעה ויראו באי-הפעלת שיקול דעת עצמאי כאמור או בהסכם הצבעה הפרת חובת אמונים.״ דומה בעינינו, כי הכפפת הדירקטוריון, בהסכם, לקבל החלטות בנושאים שהם בסמכותו על פי דין ונתונים לשיקול דעתו, להסכמתם של בעלי מניות מסוימים – נוגדת את דרישת הפעלת שיקול הדעת העצמאי של הדירקטור לפי סעיף 106(א) לחוק החברות. אומנם, אין הסכם שליטת בעל המניות בבחינת ״הסכם הצבעה״ בין דירקטורים לבין עצמם, אולם יש בו בהחלט – כפי שקבע בית המשפט בדלאוור – משום כרסום בסמכות הדירקטוריון להחליט ופגיעה ביכולתו להפעיל שיקול דעת עצמאי בנושא העולה להחלטה. כאמור בסעיף 106(א) לחוק החברות, הפרת שיקול הדעת העצמאי של הדירקטור אף עולה כדי הפרת חובת האמונים של הדירקטור.

הדברים גם תואמים את הוראת סעיף 50(א) לחוק החברות, הקובעת לאמור: ״חברה רשאית לקבוע בתקנונה הוראות לפיהן רשאית האסיפה הכללית ליטול סמכויות הנתונות לאורגן אחר״ (ההדגשה הוספה). כלומר: ניתן להעביר סמכויות מן הדירקטוריון כלפי מעלה, לרמת בעלי המניות, דרך הוראה בתקנון החברה, אך לא בהסכם אחר.

הניסיון המשפטי המצטבר מלמד כי התקדימים שנפסקים בבתי המשפט בדלאוור מהווים מקור השוואתי חשוב לפסיקות בתי המשפט בישראל בדיני החברות. על כן, אנו מאמינים כי קיים סיכוי לא מבוטל כי הסכמים דוגמת הסכם שליטת בעל המניות ייפסלו גםבבואם לפני בתי המשפט בישראל, באופן דומה לקביעת בית המשפט בדלאוור.

לפיכך, טוב יעשה בעל מניות המבקש לשריין לעצמו באופן משפטי תקף סמכויות החלטה בנושאים שככלל מסורים לדירקטוריון, אם יפעל לעיגון כוחו וזכויותיו במסגרת תקנון החברה ולא רק באמצעות הסכם עם בעלי מניות אחרים או עם החברה[4]. שאלה מעניינת היא האם ועד כמה ירחיקו בתי המשפט בביטול הסדרים אחרים לביצור שליטה או לגלולות רעל המעניקות כוח לבעל מניות מסוים במסגרת הוראות תקנוניות.