מבזק לקוחות | פס"ד בטר פלייס בעליון

ערעור בטר פלייס בעליון: כלל שיקול הדעת העסקי כבסיס למחיקת תביעה על הסף

רקע

קבוצת חברות בטר פלייס עסקה במיזם פיתוח מכוניות חשמליות. חברת האם הייתה מאוגדת כחברה פרטית אמריקאית וחברות הבנות שבשליטתה המלאה היו מאוגדות ברובן בישראל ואחת בשוויץ (קבוצת בטר פלייס). כעבור מספר שנות פעילות נקלעה קבוצת בטר פלייס לחדלות פירעון ולבסוף נכנסה להליכי פירוק. מפרקי קבוצת בטר פלייס הגישו תביעה נגד נושאי המשרה שכיהנו בחברות שבקבוצה עד לקריסתה, נגד רואי החשבון שלהן וחברות הביטוח. טענות המפרקים היו לאחריות של הנתבעים בגין רשלנות, פזיזות, מצגי שווא, וכן בגין אי הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי הדירקטורים בחברות הבנות. בדיון המקדמי בבית המשפט המחוזי, בטרם הוגשו כתבי הגנה, העלה השופט גרוסקופף את השאלה האם כלל שיקול הדעת העסקי לא אמור לחסום את עילות התביעה הנטענות. לאחר שמיעת הצדדים בעניין, פסק בית המשפט המחוזי על מחיקת התביעה על הסף, כלפי נושאי המשרה – בשל מחסום כלל שיקול הדעת העסקי; וכלפי רואי החשבון – בשל העובדה שהנזק הנטען בגין אי הכללת הערת ״עסק חי״ היה נזק לנושים ולא לחברות שבשמן תבעו המפרקים.

טענות המפרקים בערעור

• בעניין אחריות נושאי המשרה טענו המפרקים בערעור כדלקמן:

1. 1. התביעה סולקה על הסף מבלי שניתנה למפרקים האפשרות לתקן את כתב התביעה.
   2. כלל שיקול הדעת העסקי לא יכול לשמש עילה למחיקת תביעה על הסף.[1]
   3. כלל שיקול הדעת העסקי אינו חל ב"סביבת חדלות פירעון".
   4. כלל שיקול הדעת העסקי אינו חל בנסיבות שבהן נושאי המשרה לא הפעילו שיקול דעת עצמאי.
   5. כלל שיקול הדעת העסקי אינו חל בנסיבות שבהן נושאי המשרה פעלו בפזיזות.

יוער, כי טענות המפרקים נגד תחולת כלל שיקול הדעת העסקי נועדו להתגבר על האפשרות כי הוא אכן ישמש חסם ויבסס מחיקה על הסף של תביעתם.

• בחזית מול רואי החשבון טענו המפרקים בערעור, כי אי הכללת הערת עסק חי הוא נזק של החברות עצמן.
• יצוין, כי היועץ המשפטי לממשלה הצטרף והגיש לבית המשפט העליון עמדה באשר לחלק מן הטענות העולות בערעור. לעמדה זו עוד נתייחס בהמשך מזכר זה.

קביעות בית המשפט העליון

• עיקר קביעותיו של בית המשפט העליון סבו סביב השאלה הדיונית האם היה מקום לסלק את עילות התביעה השונות שטענו להם המפרקים על הסף, כהחלטת בית המשפט המחוזי, או שמא היה ראוי לתת למפרקים לתקן את כתב התביעה בעילות שטרם בוססו על ידם כדבעי.
• עם זה, בהתייחס לחלק מטענות המפרקים כפי שהועלו בערעור, מצא בית המשפט להעיר הערות שונות, אשר נודעת להן חשיבות הן במישור הדיוני של סדרי הדין האזרחי והן במישור המהותי של דיני החברות וחדלות הפירעון.
• במזכר זה, נרחיב תחילה דווקא על הערותיו העקרוניות של בית המשפט העליון ולאחריהן נתייחס גם להיבט הדיוני שעל פיו פסק בית המשפט באופן מעשי את השורה התחתונה.

א.  כלל שיקול הדעת העסקי כבסיס למחיקת תביעה על הסף

בשאלה זו קובע בית המשפט העליון, כי כלל שיקול הדעת העסקי יכול לשמש בסיס למחיקת תביעה על הסף, מחמת העדר עילה.

כזכור, על פי פסיקת בית המשפט העליון בעניין ורדניקוב,[1] כלל שיקול הדעת העסקי יוצר חזקת תקינות לטובת נושאי משרה הנתבעים בגין טענות להפרת חובת הזהירות שלהם. כלל שיקול הדעת העסקי יחול אם החלטת נושאי המשרה התקבלה בתום לב, בהיעדר ניגוד עניינים ובאופן מיודע (ובאנגלית: an informed business judgment). בהתאם, על התובע מוטל הנטל הראשוני לסתור את כלל שיקול הדעת העסקי באמצעות סתירת אחד (או יותר) משלושת הרכיבים האמורים בדבר תנאי קבלת ההחלטה בידי נושאי המשרה. בעניין בטר פלייס קובע בית המשפט העליון, כי אם התובע לא הצליח לסתור את החזקה שבכלל שיקול הדעת העסקי אין עוד תוחלת לתביעתו ודינה להיות מסולקת על הסף.

בית המשפט מציין, כי מחיקה על הסף עשויה לסייע בצמצום הליטיגציה ותביעות בדבר רשלנות בשיקול הדעת של נושאי משרה. אחד משיקולי המדיניות שמונה בית המשפט בעד גישה מצמצמת זו הוא שיקול עלויות הביטוח. בהקשר זה, מדגיש בית המשפט את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בדבר ההשלכות הקשות שיש לתובענות מסוג זה על שוק הביטוח ושיעורי הפרמיות המשולמות בו. בית המשפט מבליט בפסיקתו בעניין זה, כי היועץ המשפטי לממשלה ציין שמדינת ישראל נכנסה ל"רשימה שחורה" של טריטוריות שלא כדאי לבטח אותן בעקבות עודף הליטיגציה בתחום המאפיינת את מחוזותינו. לטעמנו, זוהי הערה חשובה של בית המשפט העליון, אשר יש לקוות כי תופנם בשוק התביעות התאגידיות.

ב.  טענת פזיזות אל מול תחולת כלל שיקול הדעת העסקי

בית המשפט העליון מציין בפסיקתו, כי בתי המשפט המחוזיים (לרבות בית המשפט המחוזי בעניין בטר פלייס, נושא ערעור זה) קבעו לא פעם כי החלטה של נושאי משרה בחברה שהתקבלה ב״פזיזות״ (להבדיל מרשלנות) תשלול את הגנת כלל שיקול הדעת העסקי.[2]

בהקשר דנן טענו המפרקים, כי משעה שכתב התביעה כלל טענה בדבר פזיזות של נושאי המשרה בקבלת ההחלטות (ולא רשלנות גרידא) נסתר כלל שיקול הדעת העסקי ואין התובע נדרש לפרוס תשתית עובדתית התומכת בטענה זו.

בית המשפט העליון דחה זאת בשתי ידיים. בית המשפט קבע, כי לא די בטענות הנטענות בעלמא בכדי שתובע יוכל לטרפד את מחיקת תביעתו על הסף מחמת היעדר עילה. את הטענה בדבר פזיזות יש לבסס בכתב התביעה ולפרוס לה תשתית ראויה. כלשון בית המשפט בעניין זה: אל לתובע להיות פזיז בשימוש במילה פזיזות.

במקרה דנן נקבע, כי לא נפרסה כל תשתית עובדתית לתמוך בטענת הפזיזות. יתירה מזאת, טענת הפזיזות הועלתה באופן "שבלוני-אוטומטי" יחד עם טענת רשלנות ומבלי לתת את הדעת בהבדל ביניהן. לפיכך, טענת הפזיזות אינה יכולה לשמש חסם בעד המחיקה על הסף, כל עוד לא בוססה.

ג.  אי הפעלת שיקול דעת עצמאי וכלל שיקול הדעת העסקי

המפרקים טענו כי נושאי המשרה לא הפעילו שיקול דעת עצמאי ולפיכך נסתר כלל שיקול הדעת העסקי. טענה זו נטענה בשני מישורים: המישור האחד – נטען כי נושאי המשרה בחברות הבנות הכפיפו את שיקול דעתם לזה של חברת האם. המישור השני – ביחס לדירקטורים בחברת האם נטען כי הם פעלו על פי חזונו של מר אגסי (מנכ"ל החברה) ולא הפעילו שיקול דעת עצמאי.

בפסק הדין אשר הוא נושא הערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי נושאי משרה בחברת-בת, המצויה בבעלות ובשליטה מלאה של חברת-אם, אינם נדרשים להפעיל שיקול דעת עצמאי. בנסיבות כאמור, לשיטת בית המשפט המחוזי, קבלת החלטות במורד הפירמידה ההיררכית התאגידית ופעולה לפיה בנסיבות אלה היא תקינה.  מנגד, בערעור היועץ המשפטי לממשלה הביע את עמדתו ״כי התורה הקונצרנית, שלפיה אשכול חברות פועל כיחידה כלכלית אחת, לא אומצה בחוק החברות, וחובתו של דירקטור להפעיל שיקול דעת עצמאי עומדת אף אם מדובר בחברה שהשליטה בה מצויה במעלה הפירמידה״.

בית המשפט העליון נמנע בשלב זה מלהביע עמדה לגופה של שאלה חשובה זו. עם זה, בית המשפט קבע בעניין שתי קביעות דיוניות:

1. (בהנחה שקיימת דרישה להפעלת שיקול דעת עצמאי) בדומה לטענה בדבר פזיזות, עצם אזכור טענה ל"אי הפעלת שיקול דעת עצמאי" בכתב התביעה, מבלי לבסס טענה זו, אין בה כדי לסתור את חזקת כלל שיקול הדעת העסקי וכדי למנוע את מחיקת התביעה על הסף.
2. השאלה האם נושאי משרה בחברת-בת, המצויה בבעלות ובשליטה מלאה של חברת-אם, נדרשים להפעיל שיקול דעת עצמאי לא נתלבנה כראוי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון פותח את הפתח לדון בשאלה זו לגופה בבית המשפט המחוזי ומתיר למפרקים להעלות טענות בעניין זה במסגרת בקשה לתיקון כתב התביעה שתוגש למחוזי.

בנוסף, קבע בית המשפט העליון, כי בית המשפט המחוזי, לא התייחס בפסק דינו לטענות המפרקים בדבר אי הפעלת שיקול דעת עצמאי של הדירקטוריון בחברת האם, ועל כן יש מקום לדון אף בכך עם החזרת התיק למחוזי.

ד.  סטנדרט הביקורת השיפוטית עת חברה מצויה בסביבת חדלות פירעון

בית המשפט העליון מציין שסוגיית הימצאותה של חברה בסביבת חדלות פירעון היא סוגיה נכבדה שפנים רבים לה. לדבריו, השאלה מהו סטנדרט הביקורת השיפוטית שיש להחיל על החלטות של דירקטורים שנתקבלו בעת שהחברה היתה באזור חדלות פירעון אינה פשוטה.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר הוגשה בערעור זה התייחסה גם לנקודה זו. עמדת היועץ היא, כי עצם הימצאותה של חברה בקרבה לחדלות פירעון או באזור חדלות הפירעון, אינה משנה את החובות החלות על נושאי המשרה ואין בה כדי להעמידם באופן מובנה במצב של ניגוד עניינים השולל את תחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי. היועמ"ש מבהיר שדיני חדלות הפירעון חלים רק כאשר מתקיים מצב כלכלי של ״חדלות פירעון״ (כהגדרתו בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018). מאידך גיסא, לשיטת היועץ, אין הגדרת זמן מדויקת ל"אזור חדלות הפירעון" ואין להחיל דין שונה על הדירקטורים ונושאי המשרה, ואף לא סטנדרט ביקורת שיפוטית שונה, בתקופה זו.

בהקשר זה נעיר, כי המקרה של בטר פלייס ותחילת פירוקה אירעו בטרם נכנס חוק חדלות פירעון לתוקף. לפיכך, הדיון המשפטי בתיק זה אינו כולל כל דיון בעניין אחריות דירקטורים לפי סעיף 288 לחוק חדלות פירעון (קרי: אחריות בגין ״אי נקיטת אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון״).[3]

גם בהקשר לשאלה חשובה זו נמנע בית המשפט העליון בשלב זה מלהביע עמדה לגופה של השאלה,[4] ומחזיר את הדיון בה לבית המשפט המחוזי בדרך של היתר למפרקים לתקן את כתב התביעה בעניין זה.

ה.  הטענות בדבר רשלנות רואי החשבון המבקרים

בית המשפט העליון קובע, כי רואי חשבון אינם נהנים מהגנת כלל שיקול הדעת העסקי.

רואי החשבון הנתבעים טענו כי יש למחוק את התביעה על הסף נגדם, שכן הנזק הנטען נגרם למשקיעים (אם נגרם) אך לא לחברה שבשמה תבעו המפרקים, ועל כן אין המפרקים התובעים המתאימים לתביעה בגין עילה זו. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת רואי החשבון. בית המשפט פסק כי רואי חשבון אחראים במישרין לאמור בחוות דעתם לגבי הדוחות הכספיים הן כלפי החברה והן כלפי בעלי מניותיה. בית המשפט קובע כי כך עולה במפורש מהוראת סעיף 170(א) לחוק החברות.

בהתאם, בית המשפט מתיר למפרקים גם בנקודה זו לתקן את כתב התביעה ולהבהיר את טענותיהם באשר לנזק הנטען לחברה. עם זאת, בית המשפט מבהיר שאין בדבריו משום הבעת עמדה לגבי תוחלת הטענות נגד רואי החשבון המבקרים או לגבי התקיימות היסודות הנדרשים לביסוסן, ובכלל זה רכיבי הנזק והקשר הסיבתי בהקשר הנדון.

ו.  זהות התובע שבשמו תובעים המפרקים

בית המשפט העליון מציין, כי אין זה ברור דיו בשם מי הוגשה התביעה על ידי המפרקים – האם בשם החברה או בשם נושיה. המפרקים טענו כי הם תובעים את הנזק של החברות כנזק ראשי אך מנגד טוענים גם לנזקים של נושי החברה. לשאלה זו השלכות חשובות, כפי שמעיר בצדק בית המשפט העליון, על עילות תביעה שונות, זהות הנתבעים הרלוונטיים, אופן ניהול התביעות ועוד.

אנו נרחיב בנושא זה, המעורר לא פעם בלבול בהתדיינויות המשפטיות בבתי המשפט, במזכר לקוחות נפרד.

ז.  ההיבט הדיוני: מחיקה על הסף או תיקון כתב התביעה

בית המשפט העליון שב ומזכיר מושכלות ראשונים בדיון אזרחי. לפיהם, כתב תביעה ייחשב לכזה המגלה עילה כאשר התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו. ואולם, אם אין בטענות התובע בכתב התביעה כדי לזכותו בסעד המבוקש, אפילו יוכחו כל העובדות הנטענות, דין התביעה להימחק על הסף. עם זה, בית המשפט העליון מבהיר, כי מחיקה על הסף שמורה רק למקרים שבהם אין אפשרות שהתובע יזכה בסעד המבוקש וכי יש להעדיף לתקן את כתב התביעה כך שיגלה עילת תביעה, ככל שניתן.

כפי שהראינו לעיל במזכר זה, בנסיבות הערעור של בטר פלייס, העדיף בית המשפט העליון לאפשר למפרקים לתקן את כתב התביעה באשר לחלק מטענותיהם (ע״ע ״אי הפעלת שיקל דעת עצמאי״, ״סטנדרט הביקורת השיפוטית בדבר קבלת החלטות בחברה שבסביבת חדלות פירעון״). מפסיקתו והנמקתו של בית המשפט העליון, דומה כי שני שיקולים הובילוהו לאפשר את תיקון כתב התביעה ולא לדבוק בעניינים אלה במחיקה על הסף:

1. העובדה כי בדיון בבית המשפט המחוזי, נושא הערעור, הייתה ״חריגות דיוניות״. זו באה לידי ביטוי בעובדה שהדיון בתחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי כשאלה מקדמית, כבסיס אפשרי לסילוק התביעה על הסף, נעשה ביוזמת בית המשפט, ועוד בטרם הוגשו כתבי הגנה.
2. בעקבות מחיקה על הסף רשאי התובע להגיש תביעה חדשה (מנומקת ומבוססת). ברם, הדבר יהיה כרוך בתשלום אגרת בית המשפט מחדש. המפרקים הגישו את התביעה נושא הערעור תוך תשלום אגרה נכבדת בסך 1.2 מיליון ש"ח מקופת הפירוק המדוללת. תיקון כתב התביעה יחסוך מקופת הפירוק תשלום פעם נוספת של אגרת בית משפט בסכום כאמור.

סיכום

א.  פסק דין בטר פלייס של בית המשפט העליון שב ונדרש לשאלות הקשורות עם החלת כלל שיקול הדעת העסקי בעניין תביעות נגד נושאי משרה, בהמשך לפסיקתו בעניין ורדניקוב (שם אומץ הכלל באופן רשמי אל תוך המשפט הישראלי).

ב.  תרומתו החשובה של עניין בטר פלייס היא בקביעתו המפורשת של בית המשפט העליון כי כלל שיקול הדעת העסקי עשוי לבסס מחיקה על הסף של תביעה נגד נושאי המשרה, כבר בשלב המקדמי של תביעה כאמור (כל עוד לא עלה בידי התובע לסתור את תחולתו של הכלל).

ג.  מנגד, פסק הדין פותח לדיון מחודש בבית המשפט המחוזי, מבלי שבית המשפט העליון קובע לפי שעה קביעות לגופו של עניין, את הדיון בסוגיות החשובות הבאות:

1. האם נושאי משרה של חברת-בת, הנתונה לבעלות ושליטה מלאה של חברת-אם, נדרשים להפעיל שיקול דעת עצמאי (מעבר לשיקול הדעת שהופעל על ידי חברת-האם). כאמור, בעניין זה הביע היועץ המשפטי לממשלה את דעתו בחיוב.
2. מהו סטנדרט הביקורת השיפוטית שיחול באשר לקבלת החלטות על ידי נושאי משרה בחברה המצויה בסביבת חדלות פירעון. בעניין זה הביע היועץ המשפטי לממשלה את דעתו כי אין מקום להחיל חובות שונות מאלו של דיני החברות הרגילים וסטנדרט ביקורת שיפוטי שונה על נושאי משרה בעת שהחברה נמצאת ב״סביבת חדלות פירעון״. בהקשר זה נעיר, כי זו אף עמדתו המקצועית של פרופ׳ האן ממשרדנו.

ד.  באשר לאחריות רואי-חשבון מבהיר עניין בטר פלייס, כי אחריותם המקצועית באשר לאמור בחוות דעתם לגבי הדוחות הכספיים היא אחריות הן כלפי החברה והן כלפי בעלי מניותיה.

להלן קישור לפסק הדין המלא: ע״א 7829/18 בטר פלייס ואח׳ נ׳ אגסי ואח׳

[1]    בנוסף, טענו המפרקים בעניין זה, כי קבוצת המשיבים אינה הומוגנית וישנן עילות תביעה שונות נגדם. על כן, טענות ההגנה שלהם צפויות להיות שונות.

[2]   ע"א 7735/14 אילן ורדניקוב נ' שאול אלוביץ (ניתן ביום 18.12.2016) (להלן: ״עניין ורדניקוב״).

[3]   תנ"ג (מרכז) 10466-09-12 רמי אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (ניתן ביום 9.8.2015), ת"א (מרכז) 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ (בפירוק) נ' שי אגסי (ניתן ביום 12.9.2018). ראו גם תנ"ג (תל אביב-יפו) 35114-03-12 יהודה אשש נ' יוסף עטיה (ניתן ביום 24.6.2015).

[4]   ראו הערה כאמור בפיסקה 133 לפסק דינו של השופט גרוסקופף בת"א (מרכז) 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ (בפירוק) נ' שי אגסי (ניתן ביום 12.9.2018).

[5]   בית המשפט מציין, כי תביעת המפרקים בעניין זה (בטר פלייס) הוגשה במחוזי לפני שניתנה פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ורדניקוב (אשר קבע בין היתר את קיומו של סטנדרט ביקורת של "בחינה מוגברת" ואפשרות החלתה בנסיבות שונות).

לפרטים נוספים בעניין מזכר זה הנכם מוזמנים לפנות בטלפון 03-6074463 או בדוא”ל לפרופ' דוד האן (davidh@gkh-law.com), עו"ד אסתר קורן, ראש מחלקת חברות, מיזוגים ורכישות (Esther@gkh-law.com), או לעו”ד דניאל שפיצר (Daniels@gkh-law.com).

משרד גרוס ושות' הנו אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל, המונה למעלה מ-190 עורכי דין. למשרד התמחות ופעילות ענפה בתחומי המשפט המסחרי, ובין היתר בתחום מיזוגים ורכישות, שוק ההון, הייטק וטכנולוגיה, בנקאות, מימון, נדל"ן, ליטיגציה, הגבלים עסקיים, אנרגיה ותשתיות, איכות הסביבה, קניין רוחני, דיני עבודה ומיסים.

מידע בחוזר זה מיועד ללקוחות משרד גרוס ושות' וידידיו. כל המידע הנכלל בחוזר זה הינו בבחינת מידע כללי ותמציתי בלבד, ואינו מהווה חוות דעת או ייעוץ משפטי. על המשתמש לקבל עצה מקצועית נפרדת לכל פעולה משפטית או אחרת בקשר לנושאים שנדונו בחוזר.