A study case: Israel Corp
ת”צ 30751-01-15 גבריאלי נ’ החברה לישראל בע”מ ואח’
פסק הדין בחן האם טעות בדוח דירקטוריון של החברה לישראל בע”מ (להלן: “החברה”) ביחס לגובה חוב של חברת בת, אשר אותו החברה הגדירה כ’טעות סופר’, היווה פרט מטעה אשר גרם נזק למי שמכרו את מניית החברה בין מועד פרסום דוח הדירקטוריון למועד פרסום הדוח בדבר הטעות.
בית המשפט קבע כי המבקש הוכיח בשלב זה כי המידע שתוקן הינו פרט מטעה אשר היווה מידע מהותי עבור ציבור המשקיעים, וכן הוכיח נזק לכאורה וקשר סיבתי בין הנזק לבין פרסומו של הפרט המטעה, ועל כן אישר את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
1. כללי
ביום 6 בדצמבר 2017 ניתן בבית המשפט המחוזי בת”א פסק דינה של השופטת דניה קרת-מאיר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד החברה ונושאי משרה בה. עניינה של התביעה בדוח מיידי של החברה, בו דווח כי בדוח הדירקטוריון של החברה לרבעון השלישי לשנת 2014 נפלה טעות סופר, לפיה החוב של חברת הבת של החברה אינו 1.575 מיליארד דולר, כפי שפורסם בדוח הדירקטוריון, כי אם 1.199 מיליארד דולר. המבקש טען כי מדובר בפרט מטעה בהיקף ניכר ומשמעותי – פער של 376 מיליון דולר – ולא ב’טעות סופר’ כפי שדווח על ידי החברה. עוד טען המבקש, כי פרט מידע מטעה זה גרם לחלק מציבור המשקיעים, שמכר את מניות החברה בתקופה שבין פרסום דוחות הרבעון השלישי לשנת 2014 לבין פרסום הדיווח המתקן, לנזק, שכן מיד לאחר פרסום תיקון הטעות זינק שער המניות של החברה בשיעור של 5.4%. יצויין, כי במועד פרסום הדוח המתקן פורסם גם דוח מיידי בדבר תוצאות אסיפה כללית שבה אושר הליך פיצול של חלק מאחזקות החברה לחברה אחות (להלן: “הליך הפיצול“).
2. חובת הגילוי המוטלת על תאגיד והאחריות בגין הפרתה
בית המשפט אישר את הגשת התובענה כייצוגית וקבע כי קמה עילת תביעה בגין פרט מטעה בדוח תקופתי, הן מכוח סעיף 38ג לחוק ניירות ערך התשכ”ח-1968 (להלן: “החוק“) והן מכוח סעיף 52יא לחוק. סעיף 38ג מטיל אחריות על תאגיד, דירקטור של תאגיד, מנכ”ל ובעל שליטה לגבי פרט מטעה שהיה בדוח, בהודעה או במסמך שהגיש התאגיד. על מנת להוכיח את העילה לפי סעיף זה על המבקש להוכיח פרט מטעה שהופיע בדוח, נזק לכאורי שנגרם למחזיקי המניה וקשר סיבתי בין הפרט המטעה לנזק הלכאורי הנטען, כאשר לפי הפסיקה, אין צורך בהוכחת ההסתמכות לצורך התקיימות העילה. סעיף 52יא קובע כי מנפיק, דירקטור של המנפיק, מנכ”ל ובעל השליטה, אחראים כלפי המחזיק בניירות ערך שהנפיק, לנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרת הוראות החוק או התקנות לפיו.
3. אין אבחנה בין פרט מטעה בשוק ראשוני ובין פרט מטעה בשוק משני
בית המשפט לא קיבל את טענת החברה שיש לבצע הבחנה בין חובת הגילוי בשוק הראשוני ובין חובת הגילוי בשוק משני, זאת מאחר ונקבע באופן מפורש בפסיקה כי אין שוני בין המידע הדרוש לצורך קבלת החלטה לרכוש ניירות ערך מהחברה על פי תשקיף, לבין המידע הנדרש לצורך קבלת החלטה על קנייה או מכירה של ניירות ערך במהלך המסחר השוטף.
4. מהות המידע השגוי אשר נכלל בדוח הדירקטוריון – מידע שלא נדרש בדין; דיווח על הטעות בדוח מיידי; מידע חיובי מול שלילי
4.1 החברה טענה כי הטעות שנפלה בדוח הדירקטוריון הינה טעות סופר אשר אינה מהווה פרט מטעה. כמו כן, נטען כי טעות הסופר אינה טעות בפרט מהותי שכן מדובר בנתון שהדין אינו דורש כי יינתן במסגרת הדיווחים הנמסרים למשקיעים. זאת ועוד, החברה טענה כי מדובר בטעות חיובית חד פעמית בתום לב וכי ככל שמדובר בטעות חיובית על המבקש להוכיח שהנתון נכלל בדוח מתוך כוונה להטעות או להונות את ציבור המשקיעים.
4.2 בית המשפט דחה טענות אלו וקבע כי משעה שנתון מסוים מדווח למשקיעים, קמה אחריות לחברה לנכונותו ואין מקום לטענה לפיה לא מדובר בפרט מטעה מאחר והחברה לא הייתה חייבת בגילויו.
4.3 בנוסף, קיבל בית המשפט את טענת המבקש שהחברה עצמה ראתה בנתון מידע מהותי ולא טעות סופר ולכן יש לראות בו פרט מטעה. טענה זו נסמכת על כך שתיקון המידע המוטעה נעשה בדרך של דיווח מיידי, כאשר בית המשפט קובע כי החברה חייבת בדיווח מיידי בהתאם לתקנה 36 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), תש”ל-1970 (להלן: “תקנות הדיווח“) כאשר מדובר במידע מהותי שיש בו או שיכולה להיות לו השפעה מהותית על התאגיד, או שיש בו כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר של ניירות ערך של אותו תאגיד.[1]
4.4 כמו כן, בית המשפט קבע כי החוק מטיל אחריות בקשר לכל פרט מטעה מהותי, בין שמדובר בפרט מטעה שלילי ובין שמדובר בפרט מטעה חיובי – מידע שאינו נכון הינו בגדר פרט מטעה. זאת, מאחר שסעיף 38 מחיל על הטעייה בדוח התקופתי את סעיף 31 לחוק, המטיל אחריות כלפי מי שרכש או מכר את ניירות הערך של התאגיד ונגרם לו נזק בעקבות פרט מטעה בתשקיף, מבלי לבצע אבחנה בין טעות שלילית לטעות חיובית. בהקשר זה נקבע כי סטנדרט האחריות הינו רשלנות ואין צורך בהוכחת כוונה להטעות או להונות (בית המשפט מבסס מסקנה זו גם על ההגנה מאחריות לפי סעיף 33 לחוק (ראו להלן).
5. הוכחת קיומו של נזק לכאורי וקשר סיבתי
בית המשפט קבע כי המבקש הוכיח לכאורה על יסוד חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמו, כי למחרת יום פרסום הדוח המיידי בדבר תיקון הטעות עלה שער המנייה של החברה. המשיבים לא צירפו כל חוות דעת אלא טענו טענות שונות, שלגבי חלקן קבע בית המשפט כי הן מתייחסות לנושאים שבמומחיות ולכן הצריכו הגשת חוות דעת מטעם המשיבים. בית המשפט לא ראה צורך להידרש בשלב זה לשאלה מה היא שיטת הערכת השווי הרלוונטית לחברת אחזקות (NAV או DCF). בית המשפט קיבל את עמדת המומחה שהשפעת תיקון המידע המוטעה על הערכות השווי השונות דומה ואינה תלויה בשיטת הערכת השווי. המשיבים טענו כי הדיווח בדבר אישור הליך הפיצול באסיפה הכללית של החברה שניתן באותו היום לפני הדיווח על תיקון הטעות היה בעל משמעות רבה במיוחד עבור החברה והוא זה שהשפיע על עליית ערך המנייה. בית המשפט קבע על סמך עמדת המומחה שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקפו של הנזק שנגרם בשל הטעות ושלל את הטענה כי עליית שער המניה נגרמה רק כתוצאה מאירועים שאינם קשורים לתיקון הפרט המטעה. בית המשפט קבע כי הדבר עולה במפורש מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה בה היועצת המשפטית של החברה סקרה את התביעה וציינה כי החברה סוברת “שהעלייה בשער המנייה, רובה, הינה קשורה להסתברות להשלמת הפיצול”.
6. האם קיימת הגנה לחברה?
המשיבים טענו כי גם אם הדיווח כלל פרט מטעה, הם פטורים מאחריות לאור סעיף 33(1) לחוק הקובע כי האחריות בגין נזק שנגרם לא תחול על מי שהוכיח כי נקט כל האמצעים הנאותים להבטיח מניעה של פרט מטעה בדוח וכי האמין בתום לב שאין פרט מטעה בדוח ומילא חובתו לפי סעיף 25(ד) לחוק.[2] בית המשפט קבע כי בשלב זה של ההליך אין בפניו את כל העובדות הרלוונטיות ועל כן אין מקום לדון בשאלת הפטור מאחריות המחייבת בירור עובדתי. בין היתר, מציין בית המשפט שהעובדות הנוגעות לכך מצויות בידיעת המשיבים אולם התצהיר שהוגש לבית המשפט בעניין כלל הצהרה מפי השמועה (על בסיס בירור שערך עם המשיבים ומידע מסמנכ”ל הכספים לשעבר, שלא הגישו תצהירים). העדות על נקיטת האמצעים הנאותים והטמעת נוהלי הבקרה האפקטיביים בחברת הבת נותרה כטענה בעלמא מבלי שאלו הוצגו בפני בית המשפט. בית המשפט גם העלה קושי בטענת המשיבים לפיה דיווחו כדין מיד עם היוודע הפרט המטעה וכי לכן מתקיים התנאי לפטור מאחריות המפנה לסעיף 25(ד) לחוק, וזאת לאור אי התאמות בין עדויות שונות בנושא.[3]
7. לסיכום, בית המשפט קבע כי בשלב זה המבקש עמד בנטל להוכחת נזק לכאורה וקשר סיבתי בין הנזק לבין פרסומו של הפרט המטעה. בית המשפט ציין כי שאלת היקף הנזק היא שאלה שיש לדון בה בשלב מאוחר יותר של ההליך, שכן ראוי כי הוכחת הנזק ואופן חישובו יקבעו תוך הצגת ראיות וחוות דעת מומחים בהליך העיקרי.
[1] בהקשר זה נציין כי הדיווח בדבר תיקון הטעות בוצע באמצעות טופס ת121 “דיווח כללי” ולא באמצעות טופס ת53 “דוח מיידי על אירוע או עניין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים” המתייחס לתקנה 36 האמורה (הדיווח בדבר תיקון הטעות גם לא בוצע בדרך של “דוח מתקן” על בסיס טופס הדיווח של הדוח הרבעוני).
[2] הסעיף נוגע לחובתו של מציע לפי תשקיף להודיע לרשות, בכתב, מיד לאחר שנודע לו, על כל דבר שהרשות עשויה להתחשב בו לענין שיקוליה בקשר להוראת החוק המאפשרת לרשות להורות על פרסום תיקון תשקיף או תשקיף מתוקן, אם נוכחה שהתגלה או התרחש דבר שידיעתו היתה מניעה אותה שלא להתיר כלל את פרסום התשקיף או שלא להתירו אלא לאחר הכנסת שינויים מהותיים בטיוטת התשקיף.
[3] הדוח המיידי פורסם בשעה 17:55 לאחר מועד תום המסחר ונכתב בו שהמידע נודע לתאגיד לראשונה בשעה 15:44, בעוד שלפי חלק מהעדויות המידע נודע בלילה שלפני אותו יום או לפנות בוקר באותו יום, כאשר לפי תקנות הדיווח היה על החברה לדווח לא יאוחר משעה 9:30 או עד 13:30 באותו יום. בית המשפט קבע כי לפער הזמנים האמור לא ניתן הסבר של ממש. בנוסף, עוד בבוקרו של יום פרסום הדוח בדבר תיקון הטעות, פורסם דוח שנמסר לרשות ניירות ערך בארה”ב שכלל נתון שונה מזה שפורסם בדוח התקופתי.
***
לפרטים נוספים בעניין מבזק זה הנכם מוזמנים לפנות בטלפון 03-6074510 או בדוא”ל לעו”ד עופר חנוך, ראש מחלקת בנקאות, ביטוח ופיננסיים (ofer@gkh-law.com) או לעו”ד יגאל בנימיני, שותף במחלקת בנקאות, ביטוח ופיננסיים (yigalb@gkh-law.com).
